החלטה בתיק ב"ש 92141/05

בפני שלושה עררים, בהם דנתי במאוחד, על החלטת בית-משפט קמא (כב' השופטת ליה לבאון מבית-משפט השלום בפתח-תקווה), מיום 8.3.2005, שם נתן, בין היתר, צו לתפיסת חפצים. על-פי צו זה, הוקפאו, כך לפי לשון הצו, חשבונות בנק על שמה של העוררת לודמילה טחור ושל ארבע חברות. מיד בתחילת הדיון התברר, כי אין בידי בא-כוח שני העוררים 2 ו-3, אשר שמותיהם אינם נקובים בצו בית-משפט קמא, במפורש, אולג לאנג וליאוניד מונוסוב, ראיות המצביעות על קשר בינם ובין החברות הנקובות בצו. על-כן מחקתי, בהסכמת בא-כוחם, את העררים בעניינם.

בעניין לודמילה טחור, הסכימו באי-כוח המדינה לכך כי, על-פי מסמכי הבנק שנתפסו, לגב' טחור מעמד בחשבון על שם חברת "מטרוגוסיה".

מסגרת הדיון צומצמה, אם כך, לשני חשבונות בסניף מספר 535 של בנק הפועלים: חשבון מספר 97085 הרשום על שמה של העוררת וחשבון מספר 97077 הרשום על שם חברת "מטרוגוסיה", שהכספים בהם עולים, יחדיו, כדי סכום של כמיליון דולר.

גדר המחלוקת בין הצדדים היא עיגונו הנורמטיבי של חלקו השני של הצו שהוצא, מכוחו הוקפאו חשבונות הבנק האמורים.

באי -כוח המדינה טוענים, כי הצו כולו הוצא מכוח   סעיף 32 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כשחלקו הראשון של הצו, העוסק, למעשה, בתפיסת מסמכים, מתבסס על סעיף 32 (א) סיפא לפקודה, הוא החלק העוסק בתפיסת חפץ העשוי לשמש ראיה. חלקו השני של הצו, העוסק בהקפאת חשבונות הבנק, מתבסס על סעיף 32 (א) רישא לפקודה, דהיינו תפיסת חפץ בו נעברה עבירה, כשהעבירה האמורה היא עבירה על סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000. לטענת באי-כוח המדינה, אין מניעה להקפיא חשבון בנק, על הכספים שבו, מכוח סעיף זה. פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) מורה, ב סעיף 35, על החזרת התפוס, אם לא הוגש כתב-אישום ולא ניתן צו, בתום שישה חודשים, תקופה הניתנת להארכה על-ידי בית-המשפט. אם אכן הוצא הצו לפי סעיף 32 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי, הרי שהמדינה נמצאת בגדר התקופה המותרת להחזקת חשבונות הבנק.

בא-כוח העוררת טוען, כי הצו לא יכול היה להיות מוצא אלא מכוח הוראות החילוט ב חוק איסור הלבנת הון משום שהוראות אלה הן בגדר חקיקה ספציפית הגוברת על ההוראות הכלליות בדבר תפיסת חפץ ב פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). חוק איסור הלבנת הון מפנה, ב סעיף 23, להוראות פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, המאפשרות, ב סעיף 36ו, הוצאת צו זמני להבטחת האפשרות של מימוש חילוט. תקפו של צו כזה פוקע, מכוח סעיף 36ו (ב), בתום 90 יום אם לא הוגש כתב אישום, כך שביום הדיון, הצו פג ועל המדינה להשיב את הכספים בחשבונות. היה והוצא הצו מכוח הוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), כך בא-כוח העוררת, הרי שדינו להתבטל מהטעם האמור, שהוראות חוק ספציפיות גוברות, מבחינה נורמטיבית, על הוראה כללית. כל זאת על רקע הפגיעה הבלתי-מידתית, לטענתו, בזכות הקניין החוקתית של העוררת, המגולמת בהקפאת חשבונותיה.

שני הצדדים טרחו, מצאו והגישו פסיקה לעיגון טענותיהם.

קשה ללמוד מהצו עצמו, צורתו או תוכנו, על הרקע הנורמטיבי להוצאתו. מבחינה צורנית, מדובר בהחלטה, כך נראה, המודפסת על טופס משטרתי סטנדרטי שכותרתו: "החלטה בדבר בקשה למתן צו לתפיסה של חפצים" וכותרת המשנה: "לפי סעיף 43+34+32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשנ"ט-1969 , לפי סעיף 21(א)+26(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ". הכותרת וכותרת המשנה, על שני החוקים וחמשת הסעיפים המצויינים בה, נותרו כפי שהם, בלי ללמדנו על החיקוק הספציפי והסעיפים הספציפיים מכוחם הוצא הצו. מבחינת תוכנו, חלקו השני של הצו, בו אנו עוסקים, משתמש במונחים "להקפיא את חשבונות הבנק" ו "לאסור כל פעולה בהם", מינוח שאינו מופיע, בצורה זו ובהקשר זה, ב פקודת סדר הדין הפלילי, חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים. יוצא מכך שגם בתוכנו של הצו אין כדי ללמדנו על מסגרתו הנורמטיבית.

בהקשר הטפסים הנזכרים אוסיף, כי ראוי שהמשטרה תעשה לצורך ניסוחם מחדש של הטפסים המשמשים אצלה לקבלת צווים והחלטות מבית-המשפט, ובמיוחד להבהרת הבסיס המשפטי לבקשות, למיניהן.

לב העניין, אם כן, הוא האם, בנסיבות העניין, פתוחה בפני גופי האכיפה החוקרים אפשרות תפיסת החשבונות לפי פקודת סדר הדין הפלילי או שהאפשרות היחידה להקפאת חשבונות, אשר בעליהם נחשדים בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, היא באמצעות אותו חוק.

באופן עקרוני, הקפאת כספים בחשבונות בנק יכולה שתהיה גם בצורה של תפיסת חפץ לפי סעיף 32 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (ראה את דברי כב' השופט מ' אילן ב- בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1), 657; וכן את פסק-דינו של כב' השופט דרורי ב- ב"ש 1469/02 מדינת ישראל נ' אמיר אלעד ואח', דינים מחוזי, לג(8), 580).

בתי-המשפט נדרשו גם לסוגיית סמכות המדינה לתפוס כספים בחשבונות בנק מכוח פקודת סדר הדין הפלילי כשגם אפשרות תפיסתם מכוח חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים עומדת לרשותה וקבעו כי אפשר שנסיבות מקרה ספציפי יאפשרו פעולה בגדר שני סעיפים שונים. במקרה כזה עומדות בפני המדינה שתי דרכי פעולה, משמע, שני נתיבים מקבילים לביצוע התפיסה (ראה ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' ריברה ואח', פ"ד נ(4), 70 וכן בש"פ 5015/99 הנזכר לעיל).

אין זה סביר, כי המחוקק, דווקא ב חוק איסור הלבנת הון, שנועד להעצים את כוחן של רשויות האכיפה במאבק בהלבנת הון, ביקש לצמצם את סמכויות המדינה בדרך של קיצור תקופת התפיסה במחצית (ראה דברי כב' השופט ד' רוזן מהשבוע האחרון ב- ב"ש 92065/05 חב' רנקו אסוסיאד ואח' נ' מדינת ישראל {לא פורסם}).

בא-כוחה של המערערת טען נגד דברים אלה בהסתמכו על החלטת כב' השופטת ע' קפלן-הגלר, גם היא מן העת האחרונה, ב- ב"ש 92055/05 ציטמנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בה קבעה, כי בהינתן חקיקה ספציפית בעניין איסור הלבנת הון, ומרגע ש"סומן" הכסף, כי הוא מיועד למטרת חילוט על-פי חוק איסור הלבנת הון, אין עוד המדינה רשאית ללכת בדרך אחרת לתפיסתו.

חשוב לציין, כי במקרה שבפני, לא הצהירה המדינה במפורש, כי הכספים מיועדים לחילוט. אמנם נחקרים חשדות בהקשר עם עבירות על חוק איסור הלבנת הון, אבל בהעדר הצהרה ברורה, לפיה כוונת המדינה לחלט את הכספים, לא ניתן לקבוע, כי אין בידה אפשרות אחרת, מלבד הליכה בנתיב שקובע חוק איסור הלבנת הון.

לפיכך אני סבור, כי המדינה רשאית הייתה לעשות שימוש, גם בענייננו, בנתיב שמכוח פקודת סדר הדין הפלילי.

אין ספק, כי הקפאת חשבונות הבנק בידי הרשויות פוגעת בזכות הקניין של העוררת, עם זאת, הזכות החוקתית לקניין אינה זכות מוחלטת. יש לאזנה, במקרה זה, מול אינטרס הציבור בחקירת פשעים והעמדת עבריינים לדין. נראה לי, כי מעשה ההקפאה, בנסיבותיו הענייניות, לא חרג מגדר איזון זה.

סיכומו של דבר הוא שאני דוחה את הערר.

            המזכירות תמציא עותקי החלטה זו לצדדים.